השופט צ' זילברטל:
ערעורים על גזר דינו מיום 1.7.2013 של בית המשפט המחוזי בנצרת (ת"פ 31038-05-12, כבוד סגן הנשיא ת' כתילי).
1. כנגד המערער בע"פ 5316/13 (להלן: המערער; המערערת בע"פ 5556/13 והמשיבה בע"פ 5316/13 תכונה להלן: המשיבה) הוגש כתב אישום מתוקן, המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו- 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי המתואר בכתב האישום, ביום 4.5.2012 בשעות הערב, המתין המערער בתחנת אוטובוס. באותה העת חלף המתלונן על פני המערער כשהוא נוהג ברכבו ולצידו ישב חברו. המערער והמתלונן, שביניהם היכרות מוקדמת, החליפו מבטים. המערער התקרב אל רכב המתלונן ושאל אותו מדוע הוא מסתכל עליו. המתלונן עצר את הרכב, ירד ממנו וקרב אל המערער. אז שלף המערער מכיס מכנסיו סכין וחתך באמצעותה את לחיו השמאלית של המתלונן. כתוצאה ממעשי המערער נגרם למתלונן חתך ארוך בלחי שמאל והוא נזקק לטיפול רפואי. החתך אף הותיר צלקת בלחיו של המתלונן.
כתב האישום מוסיף ומפרט, כי לאחר אירוע זה ניגש המתלונן למרפאת קופת חולים לקבלת טיפול רפואי ראשוני. כשיצא המתלונן מקופת החולים הוא הותקף על ידי מספר אנשים, כתוצאה מכך נגרמו לו פצע דקירה בבטן וחתך בבית החזה. יודגש, כי לא מיוחסת בכתב האישום למערער מעורבות באירוע זה.
2. ביום 13.11.2012 הורשע המערער, על פי הודאתו, בעובדות כתב האישום המתוקן. בטרם ניתן גזר הדין הוגשו לבית המשפט המחוזי תסקיר נפגע עבירה ותסקיר מבחן. בתסקיר נפגע העבירה פורטו השפעותיו הרגשיות, הנפשיות והחברתיות השליליות של האירוע על המתלונן והתסמינים הפוסט טראומטיים מהם הוא סובל בעקבותיו. תסקיר המבחן שהוגש בעניינו של המערער המליץ על הימנעות מהרשעתו והעמדתו למבחן תחת צו למשך שנתיים; שירות לתועלת הציבור ופיצוי למתלונן. שירות המבחן ביסס המלצתו זו על חרטתו של המערער על מעשיו, החומרה בה הוא רואה את מעורבותו באירוע, התחושות אותן גילה כלפי המתלונן - תחושות של אמפטיה וחיבור לנזק שנגרם לו, לצד נכונותו לפצות את המתלונן. כמו כן ציין שירות המבחן כי המערער מסר שטרם אירוע הדקירה המתלונן פנה אליו בצורה מאיימת ותגובתו נבעה מתחושת פחד וחרדה.
3. ביום 1.7.2013 גזר בית המשפט המחוזי על המערער תשעה חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; תשעה חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 3,000 ש"ח; פיצוי למתלונן בסכום של 30,000 ש"ח. בית המשפט דחה את המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעת המערער וקבע כי נסיבות המקרה דנא אינן מתאימות להפעלת אמצעי חריג זה. בית המשפט קבע כי מתחם הענישה ההולם בנסיבותיו של מקרה זה נע בין 10 ל- 24 חודשי מאסר בפועל, וציין כי בקביעת המתחם הוא נתן דעתו לכך שהאירוע היה ספונטאני ולא מתוכנן ושהמערער חש "במישור הסובייקטיבי, מאוים במידת מסוימת". לצד האמור, עמד בית המשפט על החומרה הגלומה בשימוש בסכין, על הנזק שנגרם למתלונן, הודאתו וחרטתו של המערער, גילו הצעיר של המערער, עברו הפלילי הנקי ונכונותו להיטיב את נזקי המתלונן.
כלפיי גזר הדין הוגשו הערעורים שבפנינו.
ע"פ 5316/13
4. במסגרת ערעורו-שלו משיג המערער על חומרת העונש שנגזר עליו ובעיקר על רכיב המאסר בפועל. לטענתו, עונש המאסר שנגזר עליו הוא חמור במיוחד ואינו מביא בחשבון את מגוון הנסיבות לקולא בעניינו. בין נסיבות אלו מונה המערער את המלצתו של שירות המבחן להימנע מהרשעתו, הנזק שיגרם לו מהרשעתו בפלילים, גילו הצעיר, עברו הפלילי הנקי, הודאתו המיידית במעשים, הסולחה שנערכה בין הצדדים והנזק שנגרם למתלונן, אשר לטענת המערער אינו חמור. לטענת המערער הפיצוי הכבד שהושת עליו מאזן באופן הנדרש בין חומרת מעשיו לבין נסיבותיו האישיות, ולפיכך היה על בית המשפט להסתפק בו ולהימנע מהרשעתו. בעניין זה טוען המערער, כי בנסיבות דומות נמנעו בתי משפט מהרשעה אף במקרים חמורים בהרבה. המערער מוסיף כי היה על בית המשפט להביא בחשבון כי במסגרת הסדר הטיעון נמחקה עבירה נוספת שיוחסה לו בכתב האישום המקורי - נשיאת סכין. בכך, נטען, הכירה המשיבה שהמערער נשא את הסכין למטרה כשרה ושאין מדרכו, ככלל, לפעול בדרכים אלימות ועברייניות.
ע"פ 5556/13
5. מנגד, המדינה מערערת על קולת העונש שנגזר על המערער. לטענתה, העונש אינו הולם את חומרת מעשיו של המערער, את העובדה שהוא השתמש בסכין בשל "אירוע של מה בכך" ואת הנזק הבלתי הפיך שנגרם למתלונן. בעניין זה מדגישה המדינה כי המערער חרץ בסכין חתך לכל רוחב פניו של המתלונן, אשר את צלקתו נושא המתלונן "כאות קין" לשארית חייו. לשיטתה, במעשים אלו מגולמת אכזריות רבה אשר היה על בית המשפט ליתן לה ביטוי הולם בענישה. כמו כן טוענת המדינה, כי בית המשפט נתן משקל רב מידי לנסיבותיו האישיות של המערער. לטענתה, מקרה זה הוא חלק מתופעה חברתית קשה של שימוש נפוץ באלימות, תופעה המחייבת ענישה מחמירה ואף מתן משקל מועט לנסיבותיו האישיות של המערער מפני הצורך בהרתעת הציבור מביצוע מעשים אלימים שפגיעתם קשה.
עוד טוענת המדינה כי שגה בית המשפט המחוזי משנתן משקל לתחושת האיום אותה חש המערער טרם אירוע הדקירה. לטענתה, תחושת האיום אינה עולה מתוך עובדות כתב האישום המתוקן בו הודה והורשע המערער, ובהתאם לסעיף 40י(ד) לחוק העונשין, בית המשפט היה מנוע מלהביא נסיבה זו בחשבון. באשר למתחם הענישה אותו קבע בית המשפט המחוזי, טוענת המדינה כי המתחם שנקבע אינו הולם את חומרת המעשה ואת הצורך החברתי במיגור תופעת הסכינאות. לטענתה, המתחם אותו היה על בית המשפט המחוזי לקבוע בהתאם לעונשים שפסק בית המשפט זה במקרים דומים, הוא בין 24 ל- 40 חודשי מאסר בפועל. מכל מקום, לטענת המדינה שגה בית המשפט המחוזי משגזר על המערער עונש החורג לקולא ממתחם הענישה אותו הוא קבע, וזאת ללא הנמקה כפי הנדרש בסעיף 40יד לחוק העונשין.
דיון והכרעה
6. לאחר העיון בערעורים ושמיעת טיעוני הצדדים סבורני כי דין הערעורים שניהם להידחות. ערכאת הערעור הדנה בהשגות על עונש שנגזר על נאשם אינה גוזרת מחדש את עונשו, אלא עליה לבחון את סבירות העונש שהוטל עליו (ר"ע 152/84 מדינת ישראל נ' קריף, פ"ד לז(4), 839 (1984)). התערבות כאמור תעשה במקרים חריגים בהם נמצא כי נפלה בגזר הדין טעות מהותית או כאשר העונש שנגזר סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 6347/12 מדינת ישראל נ' מרה, פסקאות 17-16 (13.5.2013)). נפסק, כי גדרי התערבות אלו נותרו בעינם גם לאחר חקיקתו של סימן א'1 בפרק ו' לחוק העונשין שחוקק במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין (להלן: תיקון 113):
"אין בעצם התיקון שנעשה כדי לשנות מטעמי הגישה הנוהגת, המפקידה את עיקר שיקול הדעת בענישה אצל הערכאה הדיונית לעשות כחכמתה על-פי המכלול שלפניה" (ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פסקה 30 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (5.8.2013)).
בהתאם לאמות מידה אלו, הקובעות גדרי התערבות מצומצמים, סבורני כי אין מקום במקרה דנא להחמיר בעונשו של המערער, זאת בהתחשב בהלכה לפיה אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם נאשם, כמו גם במרבית השיקולים לקולא שמנה בית המשפט המחוזי. כפי שיפורט בהמשך, בוודאי שאין מקום להקל עם המערער מעבר לעונש המקל עד מאד שנגזר עליו. משמצאתי כי העונש שהוטל על המערער אינו בלתי סביר בהתחשב במכלול, אין עילה להתערב בו גם אם נפלה שגגה על ידי הערכאה הדיונית בקביעת מתחם הענישה ההולם לעבירה (השוו: ע"פ 1846/12 עמאש נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (1.12.2013)).
7. יובהר, כי אין בדברים האמורים כדי להפחית מחומרת מעשיו של המערער והנזק הקשה שנגרם למתלונן. לפי המתואר בכתב האישום, המערער שלף סכין וחתך את פני המתלונן אך בשל חילופי מבטים. תגובה קשה, אלימה ובלתי מותאמת זו נעשתה מבלי שקדם לה דבר אלא מבטים. כך גם אין בידי לקבל את טענתו המקוממת של המערער כי הנזק שנגרם למתלונן אינו חמור מאחר שהוא לא הסב למתלונן "נכות תפקודית". המערער גרם למתלונן נזק קשה בהטילו מום בולט בפניו, מום שאינו ניתן לריפוי. בנסיבות האמורות אין כל הצדקה להפחתה בעונש, וברי שאין זה המקרה שיצדיק להימנע מהרשעה. מכלול הנסיבות לקולא להן טוען המערער כבר הובאו בחשבון ואף מוצו במלואן בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.
8. באשר לתחושת האיום מהמתלונן אותה חש המערער, לטענתו, עובר לאירוע הדקירה: אכן, נסיבה זו היא נסיבה הקשורה בביצוע העבירה אשר לא בא זכרה בכתב האישום שהצדדים הסכימו על עובדותיו. יצוין, כי בית המשפט הבהיר כי מדובר במידע סובייקטיבי אותו מסר המערער לשירות המבחן. יודגש, כי לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 113, ניתן להסתמך על נסיבות הקשורות בביצוע העבירה שלא הוזכרו בכתב האישום, או שלא הוכחו, רק בהתאם למתווה שבסעיף 40י לחוק העונשין (ראו: ע"פ 4697/10 ג'ראדאת נ' מדינת ישראל (18.6.12)). במקרה הנדון, משלא התבקשה הוכחת עובדה נוספת הקשורה לביצוע העבירה במסגרת הטיעון לעונש, ניתן היה להתייחס אל תחושת האיום אך כנתון אותו מסר המערער לשירות המבחן ולא כאל עובדה מוכחת או מוסכמת.
9. הערה בשולי הדברים: כפי שהוזכר לעיל, כתב האישום שהוגש בעניינו של המערער כלל אף תיאור של אירוע תקיפה אלים שארע למתלונן בסמוך לאירוע הדקירה נושא ערעור זה, אשר למערער לא היה כל קשר אליו. צירוף אירוע זה, לא רק שאינו נדרש ואינו ראוי, הוא אף עשוי להיות מטעה וליצור רושם של חומרה נוספת כלפי המערער בגין מעשים בהם הוא לא נטל חלק. טוב היה שאירוע זה לא היה נכלל בכתב האישום, ומשנכלל היה מקום להסירו. הערה זו תובא בפני גורמי התביעה הרלוונטיים.